|
|
מה נתקשר? אילו תוצרי ואירועי למידה נפרסם
ממה שאני חווה ורואה בארגונים, העובדים נמצאים בשלבים שונים של פניות ללמידה, והצרכים שלהם משתנים "מהיום למחר". אז חשוב לא להניח הנחות, לא לבטל "אוטומטית" אירועי למידה שתוכננו, אלא לבדוק ולבצע התאמות כשצריך. לדבר עם המנהלים והעובדים, להקשיב להם, ולנסות לזהות מה הם צריכים כרגע, מה יכול לעזור להם, עד כמה הם פנויים ללמידה ולאיזה סוג של למידה.
הנושאים שהרבה ארגונים הפיצו עד היום היו בעיקר בתחומים שקשורים לחוסן, הפחתת חרדות, מיינדפולנס וכו'. אבל ככל שנכנסים ל"שגרת חירום" (מדהים כמה מהר התרגלנו למונח הזה…) אפשר להתחיל לחשוב על נושאים נוספים שיכולים להיות רלוונטיים, כמו: כתיבה אפקטיבית ותקשורת פנים ארגונית, או ניהול זמן והגברת המוטיבציה האישית בזמן משבר.
מעבר לנושאים, כדאי לשקול גם את הפורמט או שיטת הלימוד. מחקרים הראו שמצבים של משבר וחוסר ודאות משפיעים לרעה על יכולות קוגניטיביות כמו ריכוז, עיבוד מידע וזיכרון. לאנשים יש פחות סבלנות מהרגיל לצריכה של תכנים שמצריכים מאמץ מיוחד, ומעבר לזה יש את החשש מנסיעות (שעלולות לתפוס אותנו בכביש בזמן אזעקה) ומנוכחות באזורים ללא ממ"ד או מקלט. במצב כזה, כדאי לתת עדיפות לתוצרי למידה קצרים וחווייתיים יותר (כמו מיקרו-למידה), ולאירועי למידה מקוונים או פיזיים שמתקיימים בארגון ולא מצריכים נסיעה ארוכה.
איפה נתקשר? באילו ערוצים או פלטפורמות נפרסם
כדי להגביר את תחושת האמון והביטחון של אנשים, שזקוקים לה היום יותר מתמיד, רצוי לפרסם את פעילויות הלמידה דרך ערוצים אינטימיים יותר ובצורה אישית וממוקדת יותר.
למשל, להעביר את המייל הפרסומי דרך המנהלים, רפרנטי למידה או מנהלי מש"א
של היחידות הרלוונטיות בלבד, לבקש מהם להעביר לעובדים ולעודד אותם להשתתף.
עוד ערוץ אפקטיבי בימים אלה הוא פנייה ישירה- למנהלים או לעובדים ספציפיים שאנחנו יודעים שיש להם צורך, באמצעות מייל או טלפון.
בכל אופן, גם בהקשר של ערוצי הפרסום אין "תשובת בית ספר", אלא חשוב להיות עם היד על הדופק ולבחור בערוצים הרלוונטיים בהתאם למצב בארגון בכל רגע נתון.
איך נתקשר? איך נתאים את המסרים שלנו
אחת העצות הכי חשובות שלי בהקשר של כתיבה שיווקית בימים האלה היא – להיזהר מקלישאות ומסיסמאות. ביטויים שאנחנו רואים היום בכל מקום, כמו "ביחד ננצח" או "במיוחד בימים קשים/נוראים אלו..".
הם מופיעים כמעט בכל פרסומת ובכל מודעה, וברוב הפעמים זה נראה תלוש ומנותק.
מצד אחד אנחנו מרגישים צורך לכתוב אחרת ולהפגין סולידריות, ומצד שני זה עלול לייצר ציניות, אנטגוניזם וחוסר אמון.
כמו שהפליא לתאר זאת אור בוטבול (שאם לא הכרתם עד כה, המלצה רותחת):
אז מה העצה שלי? תכתבו מהלב. במילים שלכם. ישירות לאנשים בארגון, כאילו הם עומדים לידכם כשאתם כותבים. מה הייתם אומרים להם? את זה תכתבו. בלי מילים מפוצצות, בלי הפחדות מיותרות. עם כנות, אמפתיה וזיק של אופטימיות.
לכל שאלה או התלבטות- אני כאן.
בתקווה לימים שקטים,
שלכם
שירי