לכישלון יש כוח עצום לייצר עניין ומעורבות בלמידה.
המתבגר הצעיר שלי יצא לא מזמן לחופש הגדול (יוהו!…). לפני כמה ימים הוא נסע בפעם הראשונה לבד ברכבת לתל אביב, לישון אצל סבא וסבתא.
לפני הנסיעה, תדרכתי אותו בכמה משפטים (איזה כמה משפטים, אחרי משפט וחצי כבר שמעתי את הנזיפה הקבועה "אמא את חופרת!").
והופ! יצא לדרך.
אחרי חצי שעה טלפון. "אמא, ירדתי בתחנה הלא נכונה. הגעתי לבנימינה."
"בנימינה? איך הגעת עד לשם??"
"טוב מה זה משנה, מה לעשות עכשיו?"
אני נושמת עמוק.
"אוקי. מה יש מסביבך?"
כמה רגעים של שקט, ואז הוא חוזר.
"יש מסך כזה עם רשימה של הרכבות הבאות, ויש פה מישהו שנראה כמו סדרן".
"יופי מעולה, תבקש ממנו עזרה ואחר כך תתקשר אליי".
אחרי כמה דקות טלפון.
"הצלחתי למצוא רכבת לתל אביב. אני בדרך".
אם אנחנו רוצים לגרום לעובדים לרצות ללמוד ולהיות מעורבים בלמידה, אנחנו צריכים לגרום להם בצורה מכוונת לרדת בתחנה הלא נכונה.
ברגע שאנחנו גורמים להם לטעות או לחוות פער, אנחנו מאפשרים להם להעריך את היכולות שלהם.
החוויה של כישלון עוזרת להם להכיר בקיומו של פער, בעובדה שיש משהו שהם לא יודעים ושהם ממש צריכים אותו.
בלי ההכרה בפער כזה, הם לא ירגישו שהם חייבים ללמוד.
מכירים את אפקט דאנינג-קרוגר?
מעל 100 מחקרים מצאו שאנשים נוטים להעריך את היכולות שלהם כהרבה יותר גבוהות ממה שהן באמת.
זה אומר שהלומדים כנראה לא יצליחו להכיר בפער הזה בכוחות עצמם, ואנחנו צריכים לעזור להם לעשות את זה.
איך נעשה את זה?
אחת הדרכים האפקטיביות לייצר מצב של אי-הצלחה בתחילת הדרכה (פרונטלית ודיגיטלית כאחד), היא להציג מצב או תרחיש ש"זורק" את הלומדים לעבודה שהם אמורים לבצע, ולגרום להם לטעות (אבל בזהירות וברגישות- מבלי לייאש אותם!).
למשל, בקשו מהם לדמיין שהם צריכים להציג מצגת בישיבת צוות, ותנו להם להעביר פרזנטציה קצרה מול יתר המשתתפים.
בקשו מהם למכור את המוצר שהם אמורים למכור, ולענות להתנגדויות ולשאלות עליו, כאילו היו עכשיו בשיחת מכירה עם לקוח.
ברגע שהם יבינו שיש אצלם פער שהם רוצים למלא, הם יהיו איתנו ב-200%.