"אני לא מבינה מה אני עושה לא נכון. אני בונה תוכניות למידה מעולות ורלוונטיות, מוציאה תיקשורים ועדכונים, אפילו משריינת להם את הזמן ביומנים- ובסוף מגיעים רק חצי ממי שאישרו!"
יותר מדי פעמים אני שומעת מאנשי למידה כמה הם נותנים את הלב ואת הנשמה, והעובדים פשוט מסרבים ללמוד (מה הסיפור שלהם?!). מתסכל לאללה.
אחד הדברים שיכולים מאוד לעזור (ובעיניי החשוב ביותר) הוא להכיר מקרוב ובצורה מעמיקה את קהל היעד.
כן, גם אם נדמה לנו שאנחנו כבר מכירים את העובדים כי "אנחנו יושבים בארגון, אז מה הטעם?".
זה אומר לשכוח את כל מה שאנחנו יודעים (או חושבים שיודעים), ולבצע חקירה יסודית, כמו שאני עושה בעצמי וממליצה לאנשי למידה שאותם אני מלווה.
אז "מה הקשר של זה לאהבה" אתם שואלים? הכל!
כשנדבר עם העובדים, נקשיב להם באמת, ממש "נתאהב" בהם – אנחנו נתחבר אליהם לא רק מקצועית, אלא גם רגשית ♥
רק אז נוכל לדעת איך הכי נכון לתקשר איתם ככה שהם יבינו למה כדאי להם ללמוד, ונרתום אותם ללמידה ממקום של אמפתיה ורצון אמיתי לעזור להם.
ואולי בכלל נגלה שפתרון הלמידה עצמו לא מספיק מדויק בשבילם, ואז נשנה את השיטה, התכנים, חוויית המשתמש, משך הזמן וכו'.
כי מענה שמותאם "בול בפוני" עושה הבדל משמעותי לא רק באפקטיביות הלמידה, אלא גם ברתימה של העובדים.
התהליך החשוב הזה מתבצע בשלב הראשון במודל הל"ב, שאותו פיתחתי לאורך 22 השנים שבהן אני עוסקת בלמידה ארגונית.
במודל אני משתמשת ומלמדת בכל תוכנית הייעוץ, הליווי וההכשרה לאנשי למידה ולצוותי למידה בארגונים. הוא מביא להצלחה ועושה הכל יותר פשוט.
רוצים לשמוע עוד? בואו נדבר
חג אהבה שמח!
